דן מרגלית נפטר

מה לי ולעיתונאי האגדי? שני דברים.

האחד – לפני קורונה הייתי פוגש אותו כמעט כל בוקר בדרכי למשרד. דן היה מבקר קבוע בגראז' בקומה הראשונה. אני, מודה, ביקרתי בו הרבה פחות מן האיש המכובד הזה, בן שמונים פלוס. אני זוכר אותו באחד מביקוריי הלא־תכופים לפני כשנה: הוא התאמן באינטנסיביות שלא הייתה מביישת אף אחד מהצעירים שהיו שם.

השני – יום אחד, כשקניתי קפה בקפטריה הסמוכה לחדר הכושר, ניגש אליי דן וביקש שאעזור לו לענות לשיחת סקייפ (כך לפחות אני זוכר). בשביל רגע כזה היה שווה לבזבז ארבע שנים במדעי המחשב באוניברסיטה. כמובן שעזרתי לו ללא היסוס. התברר שלא היה מדובר בשיחת חולין, אלא בעלייה לשידור חי באחד מתוכניות בוקר שמשודרת בשעות השפל. הייתם צריכים לראות איך הוא הפך בתוך רגעים ספורים – מאדם מתוסכל מהטכנולוגיה לכוכב טלוויזיה זוהר, זה שזכרתי משנות ה־90 כמגיש "ערב חדש". תוכנית שצפיתי בה גם כדי לשפר את כישורי השפה הדלים שלי, וגם כדי להבין מה קורה כאן.

אסכם:
בשביל ליטושי שפה יש צ'ט ג'פיטי.
אני עדיין לא מבין מה קורה כאן.
סקייפ כבר לא איתנו ולא חבל.
דן כבר לא איתנו וחבל.
עוד עידן חלף ואני אני עדיין מנוי בגראז'.
אז יאללה – לחדר כושר!